מוטת כנפיים – רומן ישראלי מאת תמי לאונר אראל

"... אני לא יודעת מה אתה מצפה שאומר. עזבתי כי חשבתי שזה המעשה הנכון ביותר עבור כולם." המבט שלו נראה זועם. "הדבר הנכון? את יכולה להסביר לי, באיזה יקום לעזוב את החבר שלך בלי הסבר זה הדבר הנכון?" הוא דפק באגרופו על הספה. הרגשתי את הזעם ואת הרגשת הבגידה בוערים בו. לא יכולתי להישיר אליו את מבטי.

לפעמים, דווקא כשדברים מסתדרים והחיים נראים רגועים ותחת שליטה, מגיעה סערה שמטלטלת את הכול. שירה נהנית מהחיים השקטים והשלווים שבנתה לעצמה באוסטרליה, הרחק ממשפחתה ומחבריה. כל זאת משתנה כהרף עין, כאשר העבר מתדפק על דלתה כרעם ביום בהיר ומאלץ אותה להתמודד עם רגשות אשמה ישנים, עם חברות אבודה ועם אהבה אחת גדולה שהשאירה מאחור.

מוּטת כנפיים הוא רומן סוחף על חברות אמיצה, שברגע נורא אחד נותרת מדממת ופצועה. זהו סיפור על התמודדות עם השדים העמוקים ביותר בתוכנו, על קבלה עצמית, אך מעל הכול, על חברות אמת ואהבה.

להזמנת ספר דיגיטלי מאתר עברית

להזמנת ספר דיגיטלי מאתר ביבוקס

להזמנת ספר דיגיטלי מאתר אינדיבוק

פרולוג

התעוררתי שטופת זיעה, לרגע לא הבנתי איפה אני. בחוץ הגשם הכה ללא רחמים והחדר החשוך נראה קודר ומאיים. חולצת הטריקו שלבשתי הייתה רטובה מהזיעה שעטפה אותי ונדבקה אל גופי .לקחתי נשימה עמוקה וקמתי לשטוף את פניי. עמדתי מעל הכיור והבטתי בדמותי המבועתת משתקפת אליי מבעד למראה, משחזרת במוחי את החלום שהעיר אותי.

  בדרכי חזרה אל החדר, שמעתי את קולות הנחירה הקצובים והמוכרים עולים מחדר השינה של הוריי. נזכרתי בפעמים ההן ,כשהייתי קטנה. בכל פעם שחלמתי חלום רע או שסתם לא הצלחתי להירדם, הייתי רצה בשקט ומתגנבת למיטה הגדולה והרכה של אמא ואבא. שם תמיד הרגשתי בטוחה ומוגנת ונרדמתי תוך שניות ספורות. בבוקר, באורח פלא, התעוררתי תמיד במיטה שלי.

    כמה חבל שאני גדולה מדי מכדי להתגנב למיטת המבטחים של אמא ואבא, חשבתי ונכנסתי למיטה. הייתי עדיין נסערת, בראשי התרוצצו מיליון מחשבות. הסתכלתי על השעון שתלוי מעל הדלת ,שלוש לפנות בוקר.

  לעזאזל! יש לי עוד כמה שעות טובות לישון עד שאצטרך לקום לבית הספר. עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר בשיעורי המדיטציה שלקחתי במהלך השנה — לרוקן את הראש ממחשבות, שאיפה ,נשיפה, שאיפה, נשיפה... אך כאילו כדי לעצבן, תמונות מהחלום החלו לצוץ במוחי, תמונה רודפת תמונה, צחוק ושמחה מתחלפים בקישור לא הגיוני בפחד ודמעות. ניסיתי להוציא את התמונות מהראש, אבל לא הצלחתי להימנע מלשחזר שוב ושוב את החלום הארור .

  היינו בחצר בית הספר, בהפסקה, ממש כמו בכל יום. החצר הייתה ענקית, לא דומה כלל לחתיכת האספלט הצרה שנמתחת בין שני בנייני התיכון שלנו, שבה אני מבלה כמעט כל יום. מיקה, רעות ואני שיחקנו בגומי. אני זוכרת שעוד בחלום חשבתי שזה מוזר ,בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה שקפצתי בגומי הייתה לפני עשר שנים בערך, בבית הספר היסודי. שלושתנו שיחקנו, קפצנו וצחקנו כאילו באמת חזרנו להיות ילדות קטנות. נאחזתי בתחושת השמחה והקלילות הזאת, כשלפתע, כמו בהצגה, השתנתה הסצנה .רעות והגומי נעלמו כלא היו, ורק מיקה ואני נשארנו בחצר, עומדות ומדברות לא הרחק מהברזייה. אני זוכרת שהרמתי את עיניי והבטתי בשמיים הבהירים, שענני נוצה עיטרו אותם בתפזורת כמו כדורי צמר תפוחים ולבנים, ניגוד גמור לקולות הרעמים העמומים ולגשם הניתך עכשיו בחוץ. ניסיתי להיזכר על מה הייתה השיחה אך לא הצלחתי. במקום זאת, ראיתי בעיני רוחי שוב ושוב את הרגע הנורא הזה. הרגע שבו התעוררתי.

  כדור משחק הגיח משום מקום ופגע למיקה בראש. היא נהדפה לאחור מעוצמת המכה ובראשה נפער חור שהתחיל לדמם. לקחתי אותה במהירות לברזייה כדי לשטוף ולעצור את הדימום, אך זה היה חסר סיכוי. זרם הדם לא נעצר, רק הלך וגדל, וכמו במחזה אימים מבעית ומוטרף ראיתי לנגד עיניי את מיקה הולכת ונמסה מול עיניי. ניסיתי בכל כוחי לעצור את הדם וצעקתי שוב ושוב את שמה, אך היא כבר לא הייתה עוד מיקה שהכרתי, אלא נוזל אדום ,סמיך ובוצי שנשטף לתוך הברזייה.

  שוב פקחתי את עיניי בבהלה. ליבי הלם בחזי בחוזקה והנשימה הרגועה הפכה להתנשפות מהירה. אחזתי בכוח בשמיכה עד שפרקי אצבעותיי הפכו לבנים. מותשת, בהיתי בטיפות הגשם שהמשיכו להכות בחלון וחזרתי שוב ושוב על המנטרה בראשי — זה רק חלום בלהות, זה לא קרה באמת. הכול בסדר, זה היה רק חלום... איני יודעת כמה זמן עבר, אך לבסוף נרדמתי שוב ושקעתי בשינה נטולת חלומות.

  למחרת בבוקר הדי החלום עדיין ליוו אותי. הגעתי לבית הספר נסערת, אך ככל שהתקדם היום, זיכרון החלום נשטף הרחק מתודעתי, כמו שקורה לכל החלומות, ונעלם לו בנבכי התת־מודע .לו רק ידעתי שהחלום הארור הזה ילווה אותי מאותו לילה, עד סוף ימיי.

כתבה במגזין "ספוט איט" על הספר "מוטת כנפיים".

לקריאת הכתבה המלאה יש ללחוץ על תמונת הכתבה👇