תמונה סדוקה – רומן מכתבים סוחף של תמי לאונר אראל

מה מחבר בין בחורה ישראלית טיפוסית לבחורה מופנמת מדנמרק? האם ניתן להכיר מישהו באמת מבלי לפגוש אותו מעולם?

רונה וסופי מתחזקות לאורך שנים קשר מכתבים. הן מעולם לא נפגשו, אך למרות זאת מכירות היטב זו את נפשה של זו, וחולקות על פני דפים רבים את הסודות, את השאיפות ואת התשוקות שלהן.

כשרונה מוצאת את עצמה בזוגיות סוחפת עם גבר חלומותיה, שמערער בהדרגה את ביטחונה העצמי ומשתלט כמעט על כל אספקט בחייה, היא מחליטה להתרחק ולטוס לדנמרק, המקום שעליו קראה במשך שנים, כדי לסדר את מחשבותיה ולקבל השראה מהבחורה הכי אמיצה שהיא מכירה.

בין הרחובות המושלגים והרוחות הסוערות, היא מוצאת חמימות מפתיעה בקרב אנשים שמעולם לא פגשה, ומנסה להחזיר לעצמה את השליטה על חייה.

תמונה סדוקה הוא רומן כובש שעוסק באהבה על צורותיה השונות. אהבה בין חברות, אהבה רעילה, אהבה רומנטית מחזקת, וזו החשובה מכול, אהבה עצמית.

להזמנת ספר דיגיטלי מאתר עברית

להזמנת ספר דיגיטלי מאתר ביבוקס

פרולוג

קרני שמש חיוורות הבליחו מבעד למעטה העננים האפורים שכיסה את השמיים, כמו מנסות להחדיר מעט תקווה ואור. הצמדתי את אפי אל שמשת חלון החדר בבית ההארחה שבעיר הזרה ובהיתי בנוף הלא מוכר. הבל נשימותיי החם הותיר אדים חמקמקים על הזגוגית בכל פעם שפגש במגעה הקר. על אף החמימות ששררה בחדר, צמרמורת קלה עברה בי. שרטטתי לב גדול על גבי האדים וכתבתי בתוכו את השם "סופי". דמעות שניסיתי להחניק התגנבו וזלגו במורד לחיי.

  לא ייאמן שאתמול בלילה עוד נרדמתי במיטה שלי, ועכשיו אני במרחק אלפי קילומטרים, הרהרתי. על אף התנומה הקלה שהספקתי לחטוף כשהגעתי סוף סוף לחדר, חשתי היטב את העייפות שהצטברה בי בעקבות טיסת הלילה שבמהלכה לא הצלחתי להירדם, למרות שניסיתי, ואחריה הנסיעה הארוכה ברכבת שהביאה אותי ליעדי.

  לקחתי נשימה עמוקה ופניתי אל החדר כדי להתחיל להתארגן לקראת היציאה. אומנם הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, אך בחוץ היה נדמה כי עומד להחשיך בקרוב. עשיתי שני צעדים ונתקלתי בנעליים שהשלכתי אמש על הרצפה בפיזור דעת מיד כשהגעתי ,כשכל מה שרציתי היה להתכרבל מתחת לפוך החם ולישון. סיננתי קללה כשירכי השתפשפה בקצה המיטה בעקבות המעידה. שמעתי את קולו של ירון מהדהד במוחי, 'איזו שלומיאלית. כמה קשה להסתכל לאן את הולכת'?

  טלטלתי את ראשי מצד לצד, שערי החום שמגיע עד אמצע הגב מתנופף לכל עבר, ונזכרתי במשפט האחרון שהוא אמר לי, כשעוד ניסה לשכנע אותי שאני עושה טעות, ומה בכלל יש לי לטוס למקום שכוח אל כזה? "את באמת חושבת שתוכלי להסתדר שם לבד ?בלעדיי?" הזלזול והשיפוטיות שנשמעו בקולו רק גרמו לי להיות נחושה יותר בהחלטתי.

  נכנסתי למקלחת ועמדתי תחת זרם המים החמים, נותנת לו לשטוף את הדמעות ואת קולו של ירון ממוחי. הזכרתי לעצמי שבנסיעה הזאת אני מנסה להתחבר לעצמי מחדש. בלי רעשי רקע ,בלי הפרעות. זאת ההזדמנות שלי להתרחק מכולם, להתאבל ,לחגוג, להיזכר שוב במה שאני באמת רוצה.

  שמעתי את הנייד מצלצל מכיוון החדר, ושמחתי שיש לי תירוץ לא לענות. נשארתי במקלחת עוד דקות אחדות ונהניתי מהחמימות עד שעורי הפך אדום. יצאתי לחדר והתחלתי לעטוף את עצמי בשכבות, בתקווה שיגנו על גופי מפני הקור חודר העצמות ששרר בחוץ.

  הבטתי בהשתקפותי במראה ופרצתי בצחוק. נראיתי כאילו אני יוצאת לטיול בקוטב הדרומי. מעיל שחור ועבה שמגיע עד אחרי הברכיים שלי, עוטף את כולי ורכוס עד הסוף, צעיף צמר אדום כרוך היטב סביב צווארי, כפפות שחורות מכסות את ידיי, וכובע צמר בצבעי ורוד ואדום עם איורי איילים לבנים, מכסה את ראשי ואת אוזניי ומגיע עד הגבות. הדי הצחוק מילאו את חלל החדר הקטן, ועל אף שבטח שקלתי כמה קילוגרמים יותר מהרגיל עם כל השכבות האלה, הרגשתי קלה יותר.

  מבט מהיר אל הנייד הראה שהשיחה שפספסתי הייתה, כצפוי ,מירון. התעלמתי ממנה. בדקתי שוב שבתיק הגב שלי נמצאים האבן המעוטרת והמכתב האחרון שקיבלתי מסופי, ונזכרתי בשורות האחרונות שהיא כתבה לי. קולה, שאותו מעולם לא שמעתי אך דמיינתי פעמים כה רבות במרוצת השנים, הדהד בראשי. 'אני יודעת שיש לך לב טוב. טוב מדי. אל תתני שירמסו אותו. לאן נעלמה הנערה עם החלומות הגדולים שלא פחדה מכלום ורצתה לכבוש את העולם? זו שדחפה אותי להתמודד עם כל הפחדים וגרמה לי לצחוק גם כשנהיה קשה? אני רוצה שהיא תחזור!'

  הבטתי שוב בראי. עיניי הכחולות נצצו אליי בנחישות בחזרה .לקחתי את המטרייה שבעלת הבית החביבה המליצה לי לקחת איתי בכל יציאה, כי "לעולם אין לדעת מתי שערי השמיים ייפתחו ,"ירדתי במדרגות הרחבות ויצאתי אל הרחוב, שבשעת בוקר מאוחרת זו כבר המה אנשים שעברו על פניי בחופזה, ממהרים לשגרת יומם .מכוניות השפריצו לכל עבר מים מהשלוליות שנקוו בצידי הכביש. רוח קרה הכתה בפניי וכמעט העיפה את המפה שהחזקתי בידי. פרשתי אותה שוב ומצאתי את סימון הרחוב שבו אני נמצאת ,שאותו סימנתי עוד קודם. עברתי עם האצבע על המסלול המודגש במרקר צהוב, ובצעדים נמרצים התחלתי ללכת לכיוון שחשבתי לנכון, נחושה למצוא את היעד שלי.

כתבה במגזין "ספוט איט" על הספר "תמונה סדוקה".

לקריאת הכתבה המלאה יש ללחוץ על תמונת הכתבה👇