האם אפשר לפתוח שוב לב שהתנפץ לרסיסים בגלל מי שהיה אמור לשמור עליו יותר מכולם?

זאת השאלה העיקרית שדנה, גיבורת הספר, מתמודדת איתה. 

היא מג'נגלת די בהצלחה בין אימהות במשרה מלאה, עבודה שהיא מאוד אוהבת וגרוש שמופיע רק כשמתחשק לו, והיא לא צריכה יותר מזה, כך לפחות היא משכנעת את עצמה.

כשהחיים מציבים אותה מול אתגר לא צפוי, פצעים ישנים שמעולם לא באמת הגלידו מתחילים לדמם מחדש. אט־אט הכדורים מתחילים להישמט מידיה, והיא נקרעת בין בחירות חדשות, געגועים ישנים ושברים שלא בטוח ניתן לאחות.

אולי עכשיו הוא רומן עכשווי שובה לב, על הורות ומשפחה, על חברות ואהבה, על הבחירות בחיינו ועל סליחה. בזכות הכתיבה הקולחת תמצאו את עצמכם מתרגשים, צוחקים ונסחפים אל סיפור שיישאר איתכם גם הרבה אחרי שתסגרו את הספר.

תתכוננו להתאהב...

להזמנת ספר דיגיטלי מאתר עברית

פרולוג

החצר הייתה עמוסה בילדים שהתרוצצו בקולי קולות לכל עבר. שתי נדנדות חורקות, מגלשה מעט חלודה וארגז חול קטן היו האטרקציות המרכזיות בה. הגננת צעקה על שני ילדים שהעיפו חול מחוץ לגדר ופגעו בעוברי אורח תמימים, אך לא טרחה לקום ממקומה והמשיכה לפטפט עם הסייעת שישבה לצידה ואכלה תפוח.

 הוא עמד ליד הדלת האחורית, מתנדנד על רגליו. עיניו עברו במבט מבויש על כל הילדים, אך הוא לא מצא את האומץ להצטרף לחבורות המגובשות ששיחקו יחדיו. הוא שנא להיות הילד החדש והתגעגע לחבריו הישנים במושב. כעס על הוריו ועל החלטתם לעבור לעיר הזרה והמוזרה הזאת השתלט עליו. השדות והמרחבים שאליהם היה רגיל הוחלפו בבניינים מכוערים ובכבישים סואנים. אוטובוס שעבר בקרבת הגן הותיר אחריו עננת פיח שחורה שהגיעה לאפו, והוא מחה דמעה בגעגוע לריחות ההדרים שרק עד לפני שבוע הקיפו אותו. הוא נזכר בהבטחותיה של אמו שיהיה לו כיף בבית החדש ושיכיר המון חברים חדשים, אך בינתיים, מאז שהגיע הבוקר לגן, הרגיש בודד מאי פעם. אני לא רוצה להיות פה! צעק בראשו והתאמץ לכבוש את הבכי שעמד בגרונו.

  הוא הסתובב וניגב את פניו בשרוול. ילדה בפינת הגן המרוחקת משכה את תשומת ליבו. היא הייתה לבדה, אך לא נראתה בודדה כמוהו. היא קיפצה ודיברה אל החלל למרות שלא היו ילדים אחרים בקרבתה. תלתליה השחורים היו אסופים בקוקו גבוה וזזו לכל עבר כשידיה נשלחו אל על. סקרנותו גברה על ביישנותו והוא החל לפסוע באיטיות לכיוונה, מרותק מתנועותיה. כשכבר היה במרחק סביר ושמע את צחוקה המתגלגל, קראה הגננת לכולם להיכנס פנימה. הילדה שלחה לעברו חיוך קטן כשחלפה לידו בריצה.

הוא השתהה בחוץ עוד כמה רגעים אחרי שכולם נכנסו, מקווה שעכשיו כשהחצר פנויה יוכל להתגלש קצת במגלשה, אך עוד לפני שהספיק להרים את רגלו השנייה אל הסולם שמע את הגננת קוראת בשמו וגרר את עצמו פנימה בכתפיים שמוטות. הגננת ליטפה קלות את ראשו וכיוונה אותו אל אחד השולחנות. הילדים שכבר ישבו שם עם דפי צביעה נעצו בו עיניים, והוא הרגיש את החום בוער בלחייו. הוא ישב וצבע בחוסר חשק את הדף עם תמונת האריה והעכבר מהסיפור ששמע במפגש הבוקר, בזמן שהילדים שלידו פטפטו ביניהם ללא הרף. אף אחד מהם לא התייחס אליו, ושוב המחנק התפשט והכאיב בגרונו.

בסוף היום, כשאורן אחיו הגדול הופיע סוף סוף כדי לקחת אותו הביתה, הוא התאפק להחזיק את עצמו ולא לבכות. הוא תפס את ידו בכוח ומשך אותו במהירות אל מחוץ לגן הנוראי. אורן, שראה את הדמעות מתחילות להצטבר בעיני אחיו הקטן, חייך והכריז, "תחרות ריצה עד הבית!" 

הם התחילו לרוץ זה לצד זה, והוא כמעט ניצח, כשלפתע ראה במרחק לא גדול לפניו את הילדה מהחצר. להפתעתו, גם היא נכנסה לפתח הבניין שבו הוא גר. הוא נכנס עם אחיו למבואה וראה את הילדה עומדת עם אמה ליד המעלית. כשהדלתות נפתחו היא שמה את ידיה על מתניה ושאלה, "אתה עוקב אחריי?" מצחה התקמט בכעס, והוא גמגם. לפני שהספיק לענות אורן התערב, "עברנו לכאן לפני שבוע," ואמה גערה בה, "דנה, ככה לא מדברים." הילדה משכה בכתפיה והשפילה את מבטה אל הרצפה.

ארבעתם נכנסו למעלית. הוא לחץ על כפתור מספר 6 והילדה על 4.

"ברוכים הבאים," אמרה אמה של הילדה.

"תודה," אורן מלמל בחזרה.

הילדה הביטה בו בסקרנות בעיניה החומות–ירוקות. כשיצאה מהמעלית שלחה אליו מבט נוסף, והוא שלח לעברה לשון בהתרסה.

למחרת בבוקר התחנן לאמו שתישאר איתו בבית, רק לא ללכת שוב לגן.

"הכול שם גרוע!" הוא בכה כששאלה אותו מה קרה.

"היום הראשון הוא הכי קשה, אבל זה ישתפר, אני מבטיחה לך," ניסתה לשכנעו, אך הוא היה נחוש בדעתו.

"לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה!"

אחרי דקות ארוכות של בכי מר, התחפרות מתחת לשמיכה, צעקות ובקשות שתוותר לו רק היום בפעם האחרונה, היא נעתרה והסכימה. הוא נצמד אליה בחיבוק ארוך בזמן שליטפה את שערו הכהה, ממלמלת מילים מרגיעות ושלל הבטחות. הוא נתן למילים שלה לחלוף מעל ראשו והתנחם במגעה האהוב.

היום עבר במהירות ובהנאה מהבילוי הנדיר עם אמא. הם שיחקו במשחקים האהובים עליו, הוא התלווה אליה לקניות בסופר ואפילו זכה לשקית שוקו. בצהריים ישבו יחד ליד השולחן בזמן שתרגל קריאת הברות חדשות בספרוני ראשית הקריאה שאמא קנתה לו.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בזמן שהיה עסוק בחדרו בהרכבת הפאזל האהוב עליו של "ספר הג'ונגל", אמו נכנסה לחדר.

"הגיעו לבקר אותך," הכריזה בחיוך גדול.

"שרון פה?" שאל ועיניו נצצו כשחשב על חברו הטוב מהמושב, אך במקומו הילדה מהגן התפרצה לחדר. הוא נעמד במהירות, אוחז בחוזקה חתיכת פאזל שהכאיבה לידו שהתאגרפה מעצמה. הוא הסיט את עיניו ממנה, ואז החזיר אליה מבט שואל. 

היא עשתה סיבוב קטן וסרקה את החדר שהכול בו היה חדש. פרקט העץ על הרצפה, המיטה הלבנה עם ידיות הכוכב התכולות והמצעים של ספיידרמן שבכלל לא אהב, המדפים עם המשחקים ואוסף המכוניות שהיו הדבר היחיד שהרגיש שלו במקום המוזר הזה, שעדיין לא התרגל לקרוא לו בית. 

"יש לכם בית מאוד יפה. חשבתי שהוא יהיה בדיוק כמו שלי, אבל פה הכול נוצץ יותר," אמרה לאמו, ולאחר מכן פנתה אליו בטון רציני, "לא הגעת היום." 

אמו גיחכה ויצאה מהחדר. הוא פתח את הפה, אך גרונו היה יבש ולא יצא ממנו קול. נראה שהילדה לא שמה לב לאי הנוחות שחש, כי היא המשיכה לפטפט. "אסתי הגננת ביקשה שאבקר אותך. גם וַולְדִי אמר שאתה בטח צריך חברים חדשים עכשיו, אז באתי לשחק." היא התיישבה ליד הפאזל שחצי ממנו כבר היה מורכב והמשיכה בשטף הדיבור. "בָּאלוּ הוא הדוב האהוב עליי, אפילו יותר מפּוּ." היא הרימה את אחד החלקים וניסתה להתאים אותו לתמונה. הוא התיישב לידה בהיסוס ונתן לה את החלק שכבר היה בידו לפני שנכנסה כסופת הוריקן לחדר.

"מי זה וַולדי?" שאל אחרי כמה דקות שישבו זה לצד זה מרוכזים בפאזל. 

"הוא החבר הכי טוב שלי," ענתה. איזה שם מוזר, חשב לעצמו. הוא לא זכר שיש ילד בשם הזה בגן, אבל גם לא זכר את שמות כל הילדים שהוצגו בפניו אתמול.

כשסיימו להרכיב את הפאזל והיא מחאה כפיים בשמחה, הוא לא יכול היה שלא לחייך גם.

"יש לך חורים בלחיים," אמרה בסקרנות כשראתה אותו מחייך.

"קוראים לזה גומות," ענה. כולם תמיד העירו לו עליהן.

"וַולדי אומר שהן מאירות לך את הפנים. אני חושבת שאני מסכימה איתו. רוצה לשחק במשפחה?" היא לקחה את בובת הדינוזאור שהייתה מונחת על מיטתו וערסלה אותה בידיה כמו תינוק. משהו בפתיחות ובפשטות שלה לא אפשר לו לסרב.

באמצע המשחק, בדיוק כשנשכב על הרצפה, היא רכנה לצידו ושאלה בשקט, "רוצה לדעת סוד?" עיניה נצצו. הוא הנהן באיטיות והיא לחשה לתוך אוזנו, "אף אחד לא יכול לראות את וַולדי. הוא החבר רק שלי. כולם חושבים שאני מדברת לעצמי או מדמיינת, אבל הוא באמת קיים. זו לא אשמתי שלא רואים אותו."

"הוא פה עכשיו?" שאל בתמיהה והסתכל בסקרנות לצדדים.

"הוא היה פה קודם, אבל עכשיו הוא נעלם. ככה הוא, בא והולך. אבל אתה יודע מה?" 

"מה?" 

"אולי זה יהיה כיף אם יהיה לי חבר שגם אחרים יכולים לראות".